כשהלב של ההורים מתמלא פחד, קל להרגיש שחייבים לעצור את התהליך מיד. אבל דווקא ברגעים האלה, הדרך שבה נגיב יכולה להשפיע עמוקות על הקשר עם הילד ועל המקום שהבית ימשיך לתפוס בחייו.
##יש רגעים בהורות שאף אחד לא באמת מכין אותנו אליהם. עבור הורים שגידלו את הילדים בתוך בית דתי או חרדי, אחד הרגעים המטלטלים יכול להיות הרגע שבו הם מבינים שהילד שלהם מתחיל להתרחק מהדרך שעליה גדל.
לפעמים זה מתחיל בדברים קטנים. פחות רצון ללכת לתפילה, שינוי בלבוש, שאלות שלא היו קודם, ירידה במסגרת, חברים חדשים או התנגדות לדברים שפעם היו מובנים מאליהם. לפעמים התהליך הדרגתי מאוד, ולפעמים נדמה להורים שהכול השתנה כמעט ביום אחד.
ובתוך כל זה נמצאים גם ההורים. עם פחד, כאב, שאלות, לפעמים אשמה, ולצד כל אלה גם רצון עצום לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר מדי.
דווקא כאן חשוב להבין שאין משפט אחד, גבול אחד או תגובה אחת שיכולים "לעצור נשירה". התרחקות מהדת או מהמסגרת יכולה להיות חלק מתהליך מורכב מאוד, והסיבות לה שונות מנער לנער. לכן לפני שאנחנו מנסים להחזיר את הנער למקום שאנחנו רוצים שיהיה בו, כדאי לנסות להבין איפה הוא נמצא עכשיו.
לא כל התרחקות נראית אותו דבר
אנחנו משתמשים לפעמים במילה "נשירה" כאילו היא מתארת מצב אחד, אבל מאחוריה יכולים להיות סיפורים שונים לגמרי.
יש נער שמתקשה במסגרת אבל עדיין מרגיש מחובר מאוד לאמונה. יש נער שכועס על המסגרת או על דמויות סמכות. יש מי שמתמודד עם קשיים לימודיים, חברתיים או רגשיים, וההתרחקות היא רק הדבר שרואים מבחוץ. יש נערים שנמצאים בתהליך של שאלות ובירור זהות, ויש כאלה שפשוט מרגישים שכבר אין להם מקום במסגרת שבה גדלו.
לכן אחת הטעויות שאנחנו עלולים לעשות היא להתייחס מיד לסימן החיצוני כאילו הוא הבעיה עצמה.
אם הילד הוריד את הכיפה, למשל, הכיפה היא הדבר שאנחנו רואים. אבל היא עדיין לא מספרת לנו מה קרה בתוכו.
אם נילחם רק במה שאנחנו רואים, אנחנו עלולים לפספס את מה שהוא באמת מנסה לומר.
הפחד של ההורים מובן, אבל הוא לא יכול לנהל את הבית
כשהורים רואים ילד מתרחק, הראש יכול לרוץ מהר מאוד קדימה. מה יהיה איתו? לאן זה יגיע? מה יקרה עם שבת? עם המסגרת? עם האחים? מה אנשים יגידו? ומה יהיה בעתיד?
אלה פחדים אמיתיים, ולא צריך להתבייש בהם.
הבעיה מתחילה כשהפחד הופך להיות זה שמנהל את הקשר עם הילד. אז כל שינוי בלבוש מקבל תגובה, כל יציאה מהבית הופכת לחקירה, כל אמירה שלו הופכת לוויכוח, וכל מפגש איתו מזכיר לו בעיקר כמה ההורים מודאגים ממה שהוא נהיה.
מנקודת המבט של ההורה זו דאגה. מנקודת המבט של הנער זה עלול להרגיש כאילו כבר לא רואים אותו, אלא רק את מה שצריך לתקן בו.
קשר אינו ויתור על ערכים
אחת השאלות שאני פוגשת אצל הורים היא: אם נקבל אותו כמו שהוא, האם אנחנו בעצם נותנים לגיטימציה לבחירות שלו?
בעיניי חשוב לעשות כאן הפרדה.
אפשר לאהוב ילד, לכבד אותו ולשמור איתו על קשר עמוק גם כשאנחנו לא מסכימים עם הבחירות שלו. אפשר להמשיך להיות בית עם אמונה, הלכה וערכים, ובמקביל לא להפוך את הילד עצמו למאבק.
קבלה של הילד אינה בהכרח הסכמה עם כל התנהגות שלו.
והצבת גבולות אינה חייבת להיות דחייה שלו.
המטרה היא למצוא דרך שבה הבית יכול להמשיך להיות הבית של המשפחה כולה, מבלי שהנער ירגיש שהמקום שלו בתוכה תלוי ברמת הדתיות שלו.
לא כל דבר צריך להפוך למלחמה
כשיש נער מתמודד בבית, הורים נדרשים לעשות הרבה הבחנות.
יש דברים שנוגעים לכללי הבית וצריך לדבר עליהם. יש דברים שקשורים לבטיחות ולמוגנות ואי אפשר להתעלם מהם. ויש דברים שנוגעים לבחירות האישיות של הנער, שגם אם קשה לנו מאוד לראות אותן, מלחמה עליהן לא בהכרח תשנה אותן.
כדאי לעצור לפני כל עימות ולשאול: מה אני מנסה להשיג כאן?
האם מדובר בנושא שמחייב גבול עכשיו? האם יש כאן סכנה? האם ההתנהגות פוגעת באחרים בבית? או שאני מגיבה בעיקר מפני שקשה לי לראות את השינוי?
לא כל דבר שאנחנו בוחרים לא להילחם עליו הוא דבר שהסכמנו איתו. לפעמים זו פשוט החלטה לשמור את הכוחות ואת ההשפעה שלנו לדברים החשובים באמת.
אל תנהלו איתו כל הזמן שיחות על מצבו
כשאנחנו מודאגים, אנחנו רוצים לדבר. להסביר, לשכנע, לשאול מה קרה ולנסות להגיע אליו.
אבל נער שמרגיש שכל מפגש עם ההורים עומד להפוך לעוד שיחה על הדת, הלימודים, החברים או העתיד שלו, עלול להתחיל להימנע גם מהמפגש עצמו.
חשוב מאוד שיהיו בבית גם רגעים שבהם פשוט נמצאים יחד.
אוכל שהוא אוהב. נסיעה משותפת. בדיחה. עזרה במשהו. שיחה על נושא שלא קשור בכלל למצב שלו.
הקשר לא נבנה רק בשיחות העמוקות. פעמים רבות הוא נשמר דווקא דרך הדברים הקטנים והרגילים שמזכירים לנער שהוא עדיין הבן שלנו, ולא "הבעיה של הבית".
ומה עם האחים?
כשנער אחד מתחיל לשנות את אורח חייו, השינוי משפיע בדרך כלל על כל המשפחה. אחים רואים, שומעים ושואלים שאלות, וההורים עלולים לחשוש מההשפעה שלו עליהם.
גם כאן לא כדאי לפעול מתוך בהלה.
אפשר לשמור על כללי הבית בצורה ברורה ומכבדת, בלי להפוך את הנער לדוגמה שלילית מול אחיו. לא נכון להשפיל אותו, לדבר עליו כאילו הוא איננו או להעמיד את האחים מולו.
ילדים יכולים להבין שבמשפחה יש אנשים שנמצאים במקומות שונים, ושעדיין יש בבית כללים וערכים שכולם נדרשים לכבד.
והם לומדים עוד משהו חשוב מאוד מהדרך שבה אנחנו מתנהגים: איך המשפחה שלנו מתייחסת למישהו כשהוא עובר תקופה מורכבת או בוחר אחרת מאיתנו.
חפשו את הנער, לא רק את הדרך להחזיר אותו
זה אולי החלק הקשה ביותר.
כי ברור שהורה שמאמין בדרך שבה גידל את הילד שלו רוצה שהוא יישאר בה. אין צורך להעמיד פנים שזה לא כואב כשזה לא קורה.
אבל בתוך הרצון שהוא יחזור, חשוב מאוד שלא נאבד את מי שנמצא מולנו עכשיו.
מה עובר עליו?
איפה קשה לו?
איפה טוב לו?
ממי הוא מקבל תחושת שייכות?
מה גורם לו להרגיש שהוא מצליח?
מה הוא צריך מאיתנו בתקופה הזאת?
לא כל השאלות האלה צריך לשאול אותו ישירות. חלקן הן שאלות שאנחנו כהורים צריכים להתחיל להחזיק בראש.
כי כשאנחנו מפסיקים לראות רק "נער שנושר" ומתחילים שוב לראות את הילד שלנו, משהו בקשר יכול להשתנות.
יש מצבים שבהם צריך גם עזרה מקצועית
קושי דתי או שינוי באורח החיים אינם כשלעצמם אבחנה או בעיה נפשית. עם זאת, לפעמים לצד ההתרחקות מופיעים סימנים למצוקה שדורשים התייחסות בפני עצמם: ירידה משמעותית בתפקוד, הסתגרות חריגה, שימוש בחומרים, התנהגות מסכנת, אלימות, פגיעה עצמית, דיבור על חוסר רצון לחיות או שינוי חד ומתמשך במצב הרוח.
במצבים כאלה חשוב לא להסביר הכול כ"נשירה" ולא להסתפק רק בהדרכה סביב גבולות ודת. צריך לפנות לאיש מקצוע מתאים, ובמצב של סכנה מיידית לפנות לעזרה דחופה.
וגם כשאין סכנה, הורים לא חייבים לחכות למשבר גדול כדי לקבל הדרכה. לפעמים דווקא בתחילת הדרך אפשר לעצור, להבין את התמונה ולבחור תגובות שישמרו על הקשר במקום להעמיק את המאבק.
הבית צריך להישאר בית
אולי אחד הדברים החשובים ביותר שנער מתמודד צריך לדעת הוא שהמקום שלו במשפחה לא נעלם כשהוא משתנה.
יכול להיות שיהיו מחלוקות. יהיו גבולות. יהיו דברים שיכאבו לכם מאוד, וייתכן שגם יהיו תקופות שבהן לא תדעו מה נכון לעשות.
אבל בתוך כל זה אפשר להעביר לו מסר יציב: אנחנו ההורים שלך. אנחנו אוהבים אותך. הבית הזה הוא הבית שלך. אנחנו לא מסכימים על הכול, ואנחנו עדיין משפחה.
אי אפשר לדעת מראש לאן הדרך של כל נער תוביל. אבל אפשר להשפיע על השאלה האם לאורך הדרך הוא ירגיש שיש לו הורים שאפשר לחזור ולדבר איתם.
גם כשהילד משנה את הדרך שלו, הוא לא מפסיק להיות הילד שלנו. לפעמים דווקא כשהדרך מתרחקת, הקשר צריך להיות הדבר שנשאר קרוב