"הילה, אני כבר לא יודעת מי התחיל... אני רק רוצה שיהיה פה שקט"
השבוע ישבו אצלי זוג הורים
עוד לפני שהתיישבו, האמא הסתכלה עליי ואמרה:
"הילה, אני פשוט לא יכולה יותר. הם רבים מהבוקר עד הלילה. על השלט. על הכיסא. על מי ישב ראשון באוטו. על מי קיבל את הכוס הכחולה. אני מרגישה שאני כל היום רק מפרידה ביניהם."
האבא מיד הוסיף:
"אנחנו כבר לא משפחה. אנחנו שוטרים.
אני חייכתי. לא כי זה מצחיק...כי שמעתי את המשפט הזה כבר כל כך הרבה פעמים
ואז שאלתי אותם
"תגידו... מתי בפעם האחרונה הם צחקו ביחד?"
הם הסתכלו אחד על השני וחייכו
"האמת? אתמול הם בנו ביחד איזה משהו מלגו במשך שעה."
ופתאום הכול קיבל פרופורציות
כי אם הם יודעים לשחק יחד, לצחוק יחד ולהיות יחד...
המריבות הן כנראה לא הבעיה
אנחנו רואים את המריבה. הילדים חיים משהו הרבה יותר עמוק.
כשאנחנו נכנסים הביתה ורואים שני ילדים צורחים אחד על השני, אנחנו בטוחים שהבעיה היא המריבה
אבל ברוב המקרים...
המריבה היא רק הכותרת
אני זוכרת אמא אחרת שאמרה לי:
"אני נשבעת לך, הקטן עושה הכול כדי לעצבן את אחותו."
אחרי שדיברנו קצת גילינו שבאותו חודש האחות התחילה כיתה א'.
פתאום כולם שאלו אותה איך היה בבית הספר
כולם התרגשו ממנה
והאח הקטן...
לא ידע איך להגיד
"גם אני צריך אתכם.
אז הוא הציק
לא כי הוא ילד רע
אלא כי זו הייתה הדרך היחידה שהוא הכיר כדי לקבל תשומת לב
וזה קורה הרבה יותר ממה שהורים חושבים
אחת הטעויות הכי נפוצות שאני פוגשת
אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם שהורה אמר לי:
"הילה, אבל היא התחילה..."
כנראה שכבר הייתי יוצאת לפנסיה
זה כל כך טבעי
אנחנו רוצים לדעת מי אשם
מי התחיל
מי לקח
מי דחף
אבל אני רוצה לגלות לכם משהו
ברוב המריבות...זה בכלל לא מה שמעניין את הילדים
הם לא רוצים צדק
הם רוצים אתכם
הם רוצים שיראו אותם
שיבינו אותם
שירגישו את העלבון שלהם
וברגע שאנחנו הופכים לשופטים...
אנחנו מפספסים את מה שהם באמת ביקשו מאיתנו
אני לא אומרת שלא צריך להתערב.
אני אומרת שצריך להבין למה אנחנו מתערבים.
אם יש אלימות?
אני מתערבת
אם יש השפלה?
אני מתערבת
אם אחד הילדים מפוחד?
אני מתערבת
אבל אם שני ילדים מתווכחים על משחק...
לפעמים אני דווקא רוצה לתת להם הזדמנות לגלות שהם מסוגלים להסתדר גם בלעדיי
כי בסוף...
אני לא תמיד אהיה שם
"אבל הילה... הם רבים כל היום"
אני שומעת את המשפט הזה כמעט בכל שבוע
ואני תמיד שואלת:
כל היום?
ואז פתאום ההורה נזכר
"לא... האמת שהם גם משחקים יפה"
"הם גם מחבקים אחד את השני"
"כשהקטן חולה, הגדול לא זז ממנו"
וזה חשוב
כי כשההורה כבר מותש...
המוח שלו מתחיל לראות רק את המריבות
ופתאום נדמה לו שזה כל מה שיש בבית
אבל זה כמעט אף פעם לא כל הסיפור
אז מה אני מציעה?
אני לא אתן לכם עכשיו רשימת "חמשת הכללים למניעת מריבות".
כי אם הייתה רשימה כזאת...
כולנו כבר היינו משתמשים בה.
אני כן רוצה שתנסו בפעם הבאה לעצור רגע לפני שאתם מחפשים אשמים
ותשאלו את עצמכם:
מה הילד הזה מנסה לספר לי עכשיו, שהוא עדיין לא יודע להגיד במילים?
לפעמים התשובה תהיה קנאה
לפעמים עייפות
לפעמים תסכול
ולפעמים...
הוא פשוט צריך חיבוק
אני רוצה שתזכרו רק דבר אחד מהמאמר הזה
המטרה היא לא לגדל אחים שלא רבים
אין דבר כזה.
המטרה היא לגדל אחים שיודעים לריב...
ולמצוא את הדרך לחזור אחד אל השני
ואתם?
לא צריכים להיות השופטים של הבית
אתם צריכים להיות המבוגרים שמלמדים איך חוזרים לקשר