אני כבר לא יודעת אם זה פשוט גיל ההתבגרות, או שיש כאן משהו שצריך להדליק לי נורה אדומה
אחד המשפטים שאני שומעת הכי הרבה מהורים הוא:
"אני כבר לא יודעת אם זה פשוט גיל ההתבגרות, או שיש כאן משהו שצריך להדליק לי נורה אדומה."
וזו באמת שאלה לא פשוטה
כי גיל ההתבגרות מביא איתו הרבה שינויים. מצב הרוח משתנה, יש ימים של הסתגרות, ויכוחים, רגישות, חיפוש אחר עצמאות ורצון להיות יותר עם חברים ופחות עם ההורים
כל אלה יכולים להיות חלק טבעי מההתבגרות
אבל לפעמים, בתוך כל מה שנראה "נורמלי", מסתתרת מצוקה אמיתית
אז איך יודעים להבדיל?
השאלה הראשונה היא לא "מה הוא עושה?" אלא "מה השתנה?"
אל תסתכלו רק על ההתנהגות
תסתכלו על השינוי
מתבגר שתמיד היה שקט והוא עדיין שקט זה לא בהכרח סימן למצוקה
אבל אם ילד שהיה חברותי, צוחק ומשתף, הופך פתאום למכונס ומנותק במשך שבועות כדאי לעצור ולשים לב
גם אם הוא עדיין הולך לבית הספר ומתפקד
לפעמים השינוי הוא הסימן הראשון
שינויים שמומלץ לעקוב אחריהם
אין צורך להילחץ מכל שינוי קטן, אבל כדאי לשים לב אם כמה מהדברים הבאים מופיעים יחד או נמשכים לאורך זמן:
- הסתגרות קיצונית והימנעות ממפגש עם חברים או משפחה.
- ירידה חדה במצב הרוח או עצב שנמשך שבועות.
- התפרצויות זעם חריגות שלא היו אופייניות בעבר.
- ירידה משמעותית בלימודים או חוסר עניין מוחלט במסגרת.
- שינויים קיצוניים בשינה כמעט לא ישן או ישן רוב היום.
- ירידה או עלייה משמעותית בתיאבון.
- הזנחה חריגה של ההיגיינה או המראה.
- ויתור על תחביבים שבעבר היו חשובים לו.
- אמירות כמו: "לאף אחד לא אכפת ממני", "אין לי כוח לכלום", "אני רק מפריע."
סימן אחד בפני עצמו לא בהכרח מעיד על מצוקה.
כשכמה סימנים מופיעים יחד ונמשכים לאורך זמן כדאי לבדוק מה עומד מאחוריהם.
אל תחפשו רק את הסימנים הגדולים
לפעמים הורים מחכים לראות משהו דרמטי.
אבל דווקא השינויים הקטנים הם אלה שמספרים את הסיפור.
המתבגר שפעם היה יוצא מהחדר לארוחת ערב וכבר חודש אוכל לבד
זה שהיה משתף בסוף כל יום וכבר לא אומר כמעט מילה
זו שהייתה נפגשת עם חברות כל שבוע ופתאום מבטלת שוב ושוב
כשאנחנו מכירים את הילד שלנו באמת, אנחנו מרגישים שמשהו השתנה עוד לפני שאנחנו יודעים להסביר מה
כדאי להקשיב גם לתחושת הבטן הזאת
מתי כדאי לפנות לייעוץ?
אני ממליצה לא לחכות עד שהמצב יחמיר
כדאי להתייעץ כשאתם מרגישים שאתם כבר לא מצליחים להבין מה קורה, כשהקשר עם המתבגר הולך ומתרחק, או כשהשינוי נמשך כמה שבועות ואינו משתפר
פנייה לייעוץ לא אומרת שמשהו "לא בסדר" עם הילד
לפעמים שיחה אחת יכולה לעשות סדר, להרגיע, או לעזור להבין אם מדובר בתהליך התפתחותי טבעי או במצוקה שמצריכה התייחסות
סימנים שמצריכים פנייה מיידית
יש מצבים שבהם לא מחכים ורצוי לפנות בהקדם לאיש מקצוע או לגורם רפואי:
- דיבורים על חוסר רצון לחיות או על פגיעה בעצמו.
- פגיעה עצמית מכל סוג.
- שימוש משמעותי באלכוהול או בסמים.
- ניתוק מוחלט מהסביבה.
- ירידה חדה מאוד בתפקוד היומיומי.
- שינוי קיצוני בהתנהגות שמופיע בפתאומיות.
במצבים כאלה עדיף להתייעץ מוקדם מאשר להצטער אחר כך.
מה אפשר לעשות כבר היום?
גם אם אתם עדיין לא בטוחים שיש סיבה לדאגה, יש כמה דברים שיכולים לעזור:
אל תמהרו לחקור.
בחרו רגע שקט ושאלו שאלה פתוחה כמו: "שמתי לב שקצת קשה לך בתקופה האחרונה. רוצה לספר לי מה עובר עליך?"
המשיכו להיות נוכחים.
גם אם המתבגר לא משתף, חשוב שירגיש שאתם שם. הציעו לצאת להליכה, לשתות משהו יחד או סתם לשבת לידו בלי ללחוץ.
אל תישארו לבד עם החששות.
אם אתם מודאגים, שתפו בן או בת זוג, אדם קרוב או איש מקצוע. לפעמים נקודת מבט נוספת עוזרת לראות את התמונה בצורה ברורה יותר.
תעדו לעצמכם.
רשמו מתי התחילו השינויים, אילו סימנים הופיעו ובאיזו תדירות. זה יעזור לכם לזהות אם מדובר בתקופה חולפת או במגמה מתמשכת, וגם יסייע אם תפנו לייעוץ
לסיכום
לא כל דלת סגורה, ויכוח או מצב רוח הם סיבה לדאגה
אבל גם לא כדאי לבטל כל שינוי במשפט: "זה רק גיל ההתבגרות."
ההבדל נמצא בדרך כלל בשילוב של שלושה דברים:
- כמה ההתנהגות השתנתה ביחס למה שהיה קודם.
- כמה זמן היא נמשכת.
- עד כמה היא פוגעת בתפקוד ובקשר עם הסביבה.
ככל שנכיר את המתבגר שלנו טוב יותר, נוכל לזהות מוקדם יותר מתי הוא פשוט גדל ומתי הוא מבקש עזרה, גם אם הוא לא אומר את זה במילים.