יש הורים שמגיעים אליי בטוחים שהילד שלהם פשוט עקשן. "על כל דבר הוא חייב להגיד לא"
"גם אם אני מבקשת ממנו משהו שהוא ממילא התכוון לעשות, הוא קודם מתווכח"
"אני מרגישה שאני מבקשת ממנו לצחצח שיניים כאילו ביקשתי ממנו לטפס על האוורסט"
האמת היא שאני לא ממהרת להגדיר ילד כ"לא משתף פעולה". לפני שאני מסתכלת על ההתנהגות שלו, אני מנסה להבין מה קורה מסביבו
לא מעט פעמים אני מגלה שהילד בכלל לא נאבק על המקלחת, על שיעורי הבית או על סידור החדר. הוא נאבק על משהו הרבה יותר עמוק. על תחושת שליטה, על עצמאות, על הצורך שיקשיבו גם לו.
שיתוף פעולה לא מתחיל ברגע שביקשנו משהו
הרבה הורים חושבים ששיתוף פעולה נמדד לפי התגובה של הילד לבקשה שלהם
אני מסתכלת על זה אחרת
שיתוף פעולה מתחיל הרבה לפני
הוא מתחיל באווירה בבית. בדרך שבה אנחנו מדברים אחד עם השני. בתחושה של הילד אם יש לו מקום להביע את עצמו גם כשהוא לא מסכים עם מה שמבקשים ממנו
משפחה שליוויתי שסיפרה שכל בוקר מתחיל במלחמה. לקום, להתלבש, לאכול, לצאת בזמן. כשהסתכלנו על סדר היום שלהם גילינו שכל הבוקר היה רצף של הוראות. "קום", "נו כבר", "תתלבש", "איפה הנעליים?" "תזדרז". לא היה שם רגע אחד של חיבור
ברור שלא כל בוקר יכול להפוך לחוויה קסומה, אבל לפעמים שינוי קטן בדרך שבה אנחנו פותחים את היום משנה גם את שיתוף הפעולה.
יש הבדל בין ציות לבין שיתוף פעולה
אני לא מחפשת לגדל ילדים שמצייתים לכל מילה שלי
אני רוצה לגדל ילדים שמבינים למה ביקשתי מהם משהו, שמרגישים חלק מהבית, ושיודעים שגם אם הם לא אוהבים כל גבול, יש להם מקום להביע את עצמם
שיתוף פעולה שנולד מפחד, נעלם ברגע שהפחד נעלם. שיתוף פעולה שנולד מתוך קשר נשאר גם כשאנחנו לא ליד הילד (מאוד יכול להיות שתצטרכו לקרוא את זה כמה פעמים, קחו לכם רגע)
זה בעיניי ההבדל הגדול
אז מה עושים כשהילד אומר "לא"?
קודם כול, לא נבהלים מהמילה "לא"
גם אנחנו אומרים "לא" לפעמים
השאלה היא לא אם הילד התנגד, אלא מה קורה אחר כך
האם אנחנו מיד נכנסים למאבק?
האם אנחנו מרימים את הקול?
או שאנחנו מצליחים להישאר רגועים, להקשיב למה שעומד מאחורי ההתנגדות, ועדיין לשמור על הגבול שהצבנו?
אני לא אומרת שכל "לא" מסתיר קושי עמוק. לפעמים פשוט לא מתחשק לילדים לעשות את מה שביקשנו מהם.
אבל גם אז, הדרך שבה נגיב תשפיע הרבה יותר מהבקשה עצמה.
משהו שאני פוגשת שוב ושוב
כשהורים מפסיקים לנסות לנצח כל ויכוח, קורה משהו מעניין.
גם הילדים מפסיקים להילחם על כל דבר
הם פתאום מרגישים שלא כל בקשה של אמא זה מאבק, זו פשוט בקשה.
אני רואה את זה פעם אחר פעם. ברגע שהקשר הופך להיות חשוב יותר מהמאבק, גם שיתוף הפעולה מתחיל להגיע ממקום אחר.
אני רוצה להשאיר אתכם עם מחשבה אחת
בפעם הבאה שהילד שלכם לא משתף פעולה, נסו לשאול את עצמכם שאלה אחת לפני שאתם מגיבים
האם כרגע אני מנסה לגרום לו לציית, או שאני מנסה לבנות איתו מערכת יחסים שתגרום לו לרצות לשתף איתי פעולה גם בעתיד?
אני מבטיחה ששינוי קטן בדרך שבה אנחנו מסתכלים על הרגע הזה, משנה הרבה יותר ממה שנדמה לנו