אנחנו רגילים להסתכל על ההתנהגות של המתבגר שלנו ולנסות לעצור אותה
אם הוא מתחצף, אנחנו רוצים שהחוצפה תיפסק
אם הוא מסתגר בחדר, אנחנו מנסים להוציא אותו משם
אם הוא כל היום בטלפון, אנחנו מחפשים איך לצמצם את זמן המסך
זאת תגובה טבעית. הרי ההתנהגות היא הדבר הראשון שאנחנו רואים.
אבל לאורך השנים הבנתי שההתנהגות היא אף פעם לא נקודת ההתחלה
היא בדרך כלל הסוף של סיפור שאנחנו עדיין לא מכירים
מתבגרים לא תמיד יודעים להסביר מה עובר עליהם. לפעמים הם בעצמם לא מבינים למה הם כל כך עצבניים, למה פתאום אין להם סבלנות או למה הם מרגישים צורך להתרחק מכולם. במקום למצוא את המילים, הם משתמשים בהתנהגות
זאת השפה שלהם.
באותו רגע זאת הדרך היחידה שהם מצליחים לספר שמשהו בפנים לא רגוע
אני חושבת שאחת הטעויות הכי גדולות שאנחנו עושים כהורים היא שאנחנו כל כך עסוקים בהתנהגות, שאנחנו כמעט לא שואלים מה עומד מאחוריה
מתבגר שחוזר הביתה וטורק את הדלת יכול להיות ילד שעבר יום משפיל בבית הספר
מתבגרת שעונה בחוסר סבלנות יכולה להיות נערה שמרגישה שהיא לא מספיק טובה
יש נערים שנראים אדישים, אבל בפנים הם מפחדים להיכשל. יש כאלה שכלפי חוץ צוחקים על הכול, ובפנים מרגישים בודדים. ויש כאלה שמתחילים להתווכח על כל דבר, כשבעצם הם בכלל מנסים למצוא את המקום שלהם בעולם
אני לא כותבת את זה כדי להצדיק כל התנהגות
אני מאוד מאמינה בגבולות
אני גם מאמינה שאפשר להגיד למתבגר "אני מבין שקשה לך" ובאותה נשימה לומר "אני לא מאפשרת שידברו אליי ככה"
להבין את הסיפור לא אומר לוותר על החינוך
זה רק אומר שאנחנו לא עוצרים במה שרואים על פני השטח
אני פוגשת הורים שמגיעים אליי בטוחים שהבעיה היא הטלפון. אחרי כמה פגישות אנחנו מגלים שהטלפון הוא בכלל לא הבעיה. הוא רק המקום שהמתבגר בורח אליו כשהוא מרגיש בודד.
אחרים בטוחים שהבעיה היא החברים. ואז מתברר שהקושי התחיל הרבה לפני שהחברים נכנסו לתמונה.
לפעמים אלה הלימודים
לפעמים דימוי עצמי
לפעמים חרם סמוי שאף אחד בבית לא ידע עליו
לפעמים מצב כלכלי קשה בבית
בעיות בזוגיות בין ההורים
מחלה ממושכת של מישהו מבני המשפחה
שינוי גדול כלשהו שקרה
ולפעמים זאת פשוט התקופה הזאת, שבה הכול בפנים מרגיש גדול ומבלבל
זאת הסיבה שאני תמיד משתדלת להחליף שאלה אחת באחרת
במקום לשאול "איך אני מפסיקה את ההתנהגות הזאת?", אני שואלת "מה ההתנהגות הזאת מנסה לספר לי?"
לא תמיד יש תשובה ברורה
גם לא תמיד נקבל אותה מהמתבגר
אבל עצם השאלה משנה את הדרך שבה אנחנו מסתכלים עליו
וכשאנחנו מסתכלים אחרת, אנחנו גם מגיבים אחרת
התנהגות היא לא הבעיה. הרבה פעמים היא הדרך של המתבגר לספר לנו שיש בעיה.
אני חושבת שאחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לתת למתבגר שלנו הוא התחושה שלא רואים רק את המעשים שלו
שרואים גם אותו
לא רק את הצעקה
גם את הפחד.
לא רק את הדלת שנטרקה
גם את מה שהוביל אליה.
לא רק את השתיקה
גם את מה שלא הצליח למצוא מילים.
יכול להיות שלא תמיד נדע מה הסיפור שמאחורי ההתנהגות
אבל אם נזכור שיש סיפור, נגיע אל הילד שלנו ממקום אחר לגמרי.
וזה, בעיניי, המקום שבו מתחיל השינוי.