"הילה, אני כבר מפחדת להגיד לו 'לא'"
לפני כמה ימים ישבה מולי אמא לילד בן עשר. היא נראתה מותשת. לא מהעבודה, לא מחוסר שינה. מותשת מההורות.
עוד לפני שהתיישבה היא אמרה לי: "הילה, אני כבר מפחדת להגיד לו 'לא'"
ביקשתי ממנה להסביר.
"הוא לא ילד רע," היא אמרה. "אבל כל דבר יכול להדליק אותו. אני מבקשת ממנו להיכנס למקלחת הוא מתפוצץ. אני אומרת שהגיע הזמן לסגור את המחשב הוא צורח. לפעמים הוא טורק דלתות, לפעמים מקלל, זורק את התיק על הרצפה ונכנס לחדר. בסוף כולם בבית מסתובבים סביבו. גם האחים שלו כבר יודעים מתי להיעלם"
אני חושבת שהרבה הורים מכירים את התחושה הזאת. לא רק ההתפרצות של הילד, אלא ההרגשה שכל הבית מתחיל להתנהל סביבה. שאתם בוחרים מילים בזהירות, חושבים פעמיים לפני כל בקשה, ומקווים שהפעם זה יעבור בשקט.
האמת? זו תחושה מאוד בודדה.
אז למה זה קורה?
אם הייתי שואלת את אותה אמא בתחילת הפגישה מה הבעיה, היא הייתה עונה בלי להסס: "יש לו התקפי זעם"
אבל ככל שהשיחה התקדמה, הבנו שזו לא באמת הבעיה
אני תמיד אומרת להורים שהתקף זעם הוא כמו נורת אזהרה ברכב. אפשר להתעצבן על האור שנדלק, אבל הוא לא התקלה. הוא רק מספר לנו שמשהו אחר דורש תשומת לב
אני זוכרת אבא אחד שאמר לי: "הבן שלי מתפוצץ מכל דבר"
שאלתי אותו: "באמת מכל דבר?"
הוא שתק לרגע, ואז אמר: "עכשיו כשאני חושב על זה... כמעט תמיד זה קורה בערב"
משם כבר היה הרבה יותר קל להבין את התמונה. אותו ילד התאפק כל היום בבית הספר. הוא התאמץ, הקשיב, התמודד עם רעש, עם משימות, עם חברים ועם דרישות. כשהוא הגיע הביתה, כבר לא נשאר לו כוח להחזיק את עצמו.
שיעורי הבית לא היו הבעיה
גם המקלחת לא
הם פשוט היו הדבר האחרון שהגוף שלו כבר לא הצליח להכיל
זה לא אומר שכל ילד שמתפרץ הוא עייף או מוצף. כל ילד הוא עולם אחר. אבל כמעט תמיד שווה לעצור רגע ולשאול לא רק מה קרה עכשיו, אלא מה קרה לילד שלי לאורך כל היום.
רגע... אז פשוט צריך להכיל?
זו אחת השאלות שאני שומעת הכי הרבה
"אם אני אבין אותו כל הזמן, הוא לא ילמד שיש גבולות?"
והתשובה שלי היא: הבנה וגבולות לא סותרים אחד את השני
אני יכולה להבין שילד מוצף, ובאותה נשימה גם לא להסכים שהוא יקלל אותי או יזרוק חפצים
אני יכולה להבין שקשה לו, ועדיין לשמור על הגבול
הבעיה היא שלא מעט הורים מנסים לחנך דווקא ברגע שבו הילד כבר לא מסוגל לחשוב
תחשבו על עצמכם. כשאתם באמצע סערה, כשאתם כועסים או פגועים, האם זה הזמן שבו אתם באמת פנויים להקשיב?
כנראה שלא.
גם הילדים שלנו לא.
אז מה עושים ברגע האמת?
אין משפט קסם שיעצור כל התקף זעם. הלוואי שהיה.
אבל יש משהו אחד שאני תמיד מזכירה להורים
אל תנסו לנצח את ההתפרצות
המטרה שלכם היא לא להוכיח לילד שהוא טועה. המטרה היא לעזור לו לחזור למצב שבו הוא בכלל מסוגל לחשוב.
לפעמים זה אומר לדבר פחות
לפעמים זה אומר לשמור על גבול ברור בלי להיכנס לוויכוח
ולפעמים זה אומר פשוט להיות שם, יציבים, עד שהסערה תחלוף
את השיחה החינוכית תשאירו לאחר כך
כשהוא שוב יהיה הילד שאתם מכירים
משהו שאני פוגשת שוב ושוב
יש רגע שחוזר כמעט בכל פגישה
אחרי שההורים מספרים על ההתפרצות, הם מסתכלים עליי ושואלים בשקט:
"עשינו משהו לא נכון?"
אני תמיד עוצרת לפני שאני עונה כי השאלה הזאת שוברת לי את הלב
הורים כל כך ממהרים לקחת אחריות על כל התפרצות, שהם שוכחים שגם לילדים יש מסע משלהם. יש להם קשיים, אכזבות, עומסים, רגישויות ואתגרים שלא תמיד קשורים להורים שלהם.
אנחנו לא יכולים למנוע כל התקף זעם
אבל אנחנו בהחלט יכולים לבחור איך נהיה שם כשהוא מגיע
ומה אני רוצה שתיקחו מהכתבה הזאת?
אם הילד שלכם חווה התקפי זעם, אל תמהרו להגדיר אותו כ"ילד עצבני"
הוא הרבה יותר מזה
תסתכלו עליו גם ברגעים שבהם הוא צוחק, עוזר, מתרגש, אוהב ומצליח
כי אם נתחיל לראות את הילד רק דרך ההתפרצויות שלו, גם הוא עלול להתחיל להאמין שזו כל הזהות שלו
אני מאמינה שמאחורי כל התנהגות יש סיפור
והרבה פעמים, דווקא מאחורי ההתפרצויות הכי קשות, מסתתר ילד שממש צריך שמישהו יעזור לו להבין מה עובר עליו