אם תשאלו הורים למתבגרים למה הם מתווכחים כל כך הרבה עם הילדים שלהם, רובם יענו את אותה תשובה
אתם רוצים בטובתם. אתם דואגים להם, רוצים להגן עליהם, אתם חוששים מהבחירות שהם עושים ומפחדים שהם ייפגעו.
האמת היא שרוב הדברים שאנחנו עושים כהורים נולדים מתוך אהבה. אנחנו שואלים, מעירים, מגבילים, מתעקשים, בודקים, מזכירים, מחנכים ומנסים לכוון. הכול מתוך רצון אמיתי לעזור.
אבל לפעמים דווקא האהבה הגדולה שלנו גורמת לנו להגיב בדרכים שמרחיקות את המתבגר במקום לקרב אותו.
לא כי אנחנו הורים לא טובים
אלא כי הפחד והאהבה לפעמים מדברים בקול רם יותר מההקשבה.
אנחנו מנסים לפתור, כשהמתבגר רק רוצה שיבינו אותו
כשמתבגר משתף שקשה לו, התגובה הראשונה שלנו היא בדרך כלל לחפש פתרון. אנחנו מציעים רעיונות, מסבירים מה כדאי לעשות או ממהרים להתערב כדי לסדר את המצב.
הכוונה שלנו טובה.
אבל הרבה פעמים המתבגר בכלל לא ביקש פתרון.
הוא ביקש מקום לפרוק.
להרגיש שמישהו רואה אותו.
לפעמים המשפט הכי משמעותי שנוכל לומר הוא "אני מבין שזה באמת קשה"
אנחנו שואלים הרבה, והוא מרגיש שחוקרים אותו
הורים אוהבים לדעת.
איך היה בבית הספר?
עם מי היית?
לאן אתה הולך?
למה אתה נראה עצוב?
אלה שאלות שנולדות מדאגה.
אבל אם כל מפגש עם המתבגר מרגיש כמו תשאול, הוא עלול להתחיל לשתף פחות ופחות.
כי הוא מרגיש שכל תשובה מובילה לעוד שאלה
ככל שהמתבגר מרגיש בטוח יותר, כך הוא בדרך כלל משתף יותר. שיתוף לא גדל מלחץ, אלא מאמון.
אנחנו ממהרים להגיב, במקום לעצור ולהבין
לפעמים משפט אחד של המתבגר מספיק כדי להדליק אותנו.
הוא ענה בחוצפה
טרק את הדלת
התעלם
לא הקשיב
ברגעים כאלה קל מאוד להגיב מתוך הכאב שלנו
אבל הרבה פעמים, אם נעצור לרגע ונשאל את עצמנו מה באמת קרה כאן, נגלה שהתגובה שלנו יכולה להיראות אחרת.
להבין את הילד לא אומר להסכים עם ההתנהגות שלו
זה רק אומר שאנחנו לא מגיבים מתוך כעס בלבד.
אנחנו מפחדים לשחרר
אני חושבת שזה אחד האתגרים הכי גדולים בהורות למתבגרים
כשהם היו קטנים, התפקיד שלנו היה להחזיק להם את היד
כשהם גדלים, התפקיד שלנו משתנה
אנחנו עדיין שם בשבילם, אבל אנחנו כבר לא יכולים לחיות את החיים במקומם
זה מפחיד
כי כל הורה רוצה למנוע מהילד שלו כאב
אבל חלק מההתבגרות הוא גם ללמוד להתמודד עם אכזבות, עם טעויות ועם בחירות שלא תמיד מצליחות
האמון שאנחנו נותנים במתבגר הוא מתנה גדולה יותר מכל עצה שניתן לו
אנחנו שוכחים שגם הקשר צריך מקום
כשיש מתבגר בבית, קל מאוד שכל השיחות יעסקו במה שלא בסדר
ציונים
מסכים
חברים
שעות שינה
אחריות
וכמעט בלי לשים לב, הקשר מתחיל להצטמצם רק לשיחות של חינוך
אני חושבת שמתבגר צריך להרגיש שיש לו מקום בבית גם כשהוא לא מצליח, גם כשהוא טועה וגם כשלא מדברים איתו רק כדי להעיר
דווקא הרגעים הקטנים, נסיעה משותפת, ארוחת ערב רגועה או שיחה על משהו שלא קשור ללימודים או לגבולות, הם אלה שמחזקים את הקשר לאורך זמן
אהבה היא גם לדעת להשתנות
הורות למתבגרים מלמדת אותנו שיעור לא פשוט
האהבה שלנו לא צריכה להיות קטנה יותר
אבל לפעמים היא צריכה להיראות אחרת
פחות למהר לפתור
פחות לפחד מכל טעות
פחות לדבר
ויותר להקשיב.
כי ככל שהמתבגר גדל, הוא לא צריך פחות אהבה
הוא פשוט צריך אהבה שמתאימה לגיל שהוא נמצא בו.