אם הייתי שואלת עשרה הורים מה המטרה של עונש, רובם היו עונים אותו דבר.
שהילד ילמד.
אבל אחרי שנים של עבודה עם הורים אני שואלת את עצמי שאלה אחרת. האם הוא באמת למד, או שהוא רק למד להיזהר בפעם הבאה?
השבוע הייתה אצלי אמא שהרגישה שהיא כבר איבדה את הדרך. היא תיארה מצב שבו כמעט כל יום נגמר באותו מקום. עוד איום, עוד עונש, עוד ויכוח. פעם זה היה מסכים, אחר כך חברים, אחר כך חוג. כל פעם נלקח משהו אחר בתקווה שהפעם זה יעבוד.
תוך כדי השיחה היא אמרה משפט שלא יצא לי מהראש.
"אני מרגישה שכל היום אני רק מחפשת מה לקחת ממנו."
אני חושבת שהרבה הורים יזדהו עם המשפט הזה, לא כי הם רוצים להיות הורים מענישים אלא כי הם באמת רוצים לחנך. הם רוצים שהילד יקשיב, יכבד, יהיה אחראי. וכששום דבר לא עובד, עונש מרגיש לפעמים כמו הדבר היחיד שנשאר.
אבל דווקא שם אני עוצרת.
כי בעיניי, השאלה היא לא איזה עונש יעבוד. השאלה היא איזה ילד אנחנו רוצים לגדל.
אני לא רוצה לגדל ילד שמתנהג יפה רק כי הוא מפחד ממה שייקחו לו.
אני רוצה לגדל ילד שמבין למה חשוב להגיד אמת גם כשלא נעים. ילד שמכבד אנשים גם כשאף אחד לא מסתכל. ילד שיודע לקחת אחריות גם בלי שמאיימים עליו.
זאת הסיבה שאני לא מאמינה שעונש הוא הכלי שמוביל לשם.
אז מה כן קורה כשאנחנו משתמשים בעונשים?
חשוב לי לומר משהו. אני לא מתכוונת שאין גבולות בבית.
אני מאוד מאמינה בגבולות.
ילדים צריכים לדעת שיש מבוגר שמוביל את הבית, שיש כללים ושיש משמעות למעשים שלהם.
אבל יש הבדל גדול בין גבול לבין עונש.
גבול שומר על הילד.
עונש הרבה פעמים נולד מתוך הכעס שלנו.
אני פוגשת לא מעט הורים שבכל פעם שהילד לא משתף פעולה, הם מרגישים שהם חייבים "להעלות שלב". אם שבוע בלי מסכים כבר לא עובד, אולי צריך שבועיים. אם גם זה לא עוזר, אולי נבטל את יום ההולדת. בלי לשים לב, כל מערכת היחסים מתחילה להתבסס על כוח.
ובדרך כלל, כשנכנסים למאבק כוח, גם הילד מתחיל להילחם בחזרה.
ומה לגבי חיזוקים?
גם כאן אני חושבת שקל מאוד להתבלבל.
לפעמים אנחנו כל כך רוצים לעודד את הילדים שלנו, שאנחנו מתחילים לתגמל כמעט כל דבר.
אם תסדר את החדר תקבל הפתעה.
אם תכין שיעורים תקבל ממתק.
אם תתנהג יפה נקנה לך משהו.
אני לא חושבת שילד צריך לקבל פרס על כל התנהגות טובה.
אני כן חושבת שהוא צריך להרגיש שרואים אותו.
יש הבדל עצום בין ילד שמצפה לקבל משהו לבין ילד שמרגיש שמישהו באמת שם לב למאמץ שלו.
כשאני אומרת לילד "ראיתי כמה התאמצת לא להתפרץ גם כשכעסת", אני לא קונה את שיתוף הפעולה שלו. אני עוזרת לו לראות את הכוחות של עצמו.
וזה בעיניי חיזוק אמיתי.
אז איך מחנכים בלי עונשים?
אני מאמינה שהשאלה הראשונה שכל הורה צריך לשאול את עצמו היא לא "איך אני גורם לילד להפסיק", אלא "מה אני רוצה שהוא ילמד מהרגע הזה".
אם הילד העליב את אחיו, אני רוצה שילמד איך מתקנים פגיעה.
אם הוא שיקר, אני רוצה שילמד שאפשר להגיד אמת גם כשקשה.
אם הוא כעס, אני רוצה שילמד שיש דרכים אחרות לבטא כעס.
אף אחד מהדברים האלה לא קורה מתוך פחד.
הם קורים בתוך מערכת יחסים שיש בה כבוד.
אני יודעת שזה לא תמיד פשוט. לפעמים אנחנו עייפים, כועסים ומתוסכלים.
אבל דווקא ברגעים האלה אני מזכירה לעצמי שהתגובה שלי היא לא רק פתרון למה שקרה עכשיו. היא גם שיעור שהילד שלי לוקח איתו לשנים קדימה.
משהו שאני פוגשת שוב ושוב
הרבה הורים מגיעים אליי עם פחד גדול.
הם חוששים שאם יפסיקו להעניש, הילדים יעשו מה שהם רוצים.
אני מבינה את הפחד הזה.
אבל אני גם רואה פעם אחר פעם שילדים לא באמת צריכים הורים שמפחידים אותם.
הם צריכים הורים שהם יכולים לסמוך עליהם.
הם צריכים לדעת שיש גבולות ברורים, אבל גם שיש מי שרואה אותם, שמכבד אותם ושלא מתרחק מהם דווקא כשהם טועים.
ואם יש דבר אחד שהייתי רוצה שתיקחו מהכתבה הזאת
אני לא שואלת את עצמי איך לגרום לילד שלי לפחד מהתגובה שלי.
אני שואלת את עצמי איך לעזור לו לפתח מצפון פנימי.
אני לא רוצה לגדל ילד שמפחד מהתגובה שלי. אני רוצה לגדל ילד שמאמין בדרך שלו גם כשאני לא לידו.
כי ביום שהוא יהיה בן עשרים, אני כבר לא אהיה שם כדי לקחת לו את הטלפון או לבטל לו יציאה.
מה שכן ילך איתו לכל החיים הוא הקול הפנימי שנבנה בבית.
ואני מאמינה שהקול הזה נבנה מתוך קשר, מתוך כבוד, ומתוך התחושה שיש לידו מבוגר שלא רק מתקן אותו, אלא באמת רואה אותו.