כשהמתבגר מסתגר בחדר

יש תקופה כזאת שבה הדלת של החדר מתחילה להיסגר יותר ויותר

יש שלב בגיל ההתבגרות שבו הדלת של החדר נסגרת, ואיתה נדמה שגם משהו בקשר משתנה. בהתחלה זה נראה טבעי. הוא חוזר מבית הספר, זורק את התיק, נכנס לחדר לנוח, מדבר עם חברים או שומע מוזיקה. אבל עם הזמן אתם מתחילים לשים לב שהוא כבר כמעט לא יושב בסלון, פחות מצטרף לארוחות, ואם פעם היה משתף אתכם במה שעבר עליו, היום כל שאלה מסתיימת בתשובה קצרה שלא באמת מאפשרת להמשיך את השיחה.

אני חושבת שהקושי הגדול הוא לא רק העובדה שהמתבגר נמצא בחדר. הקושי הוא התחושה שנשארת אצל ההורים. הם כבר לא יודעים מה עובר עליו, לא בטוחים אם טוב לו, לא יודעים אם קרה משהו בבית הספר או אם יש משהו שמטריד אותו. ככל שהדלת נשארת סגורה יותר זמן, כך גם הדאגה גדלה. לא מעט הורים מספרים לי שהם עומדים ליד החדר ומתלבטים אם לדפוק, אם להיכנס, אם לשאול שוב או אולי פשוט להניח לו. הם מרגישים שאיבדו את הדרך להגיע לילד שלהם.

החדר הוא לא האויב

חשוב להבין שחדר הוא הרבה יותר מארבעה קירות. עבור מתבגרים רבים הוא המקום היחיד שבו הם מרגישים שהם יכולים להיות לגמרי עצמם. זה המקום שבו הם נחים מהיום, מעבדים מחשבות, מתמודדים עם אכזבות, משוחחים עם חברים, שומעים מוזיקה או פשוט נשארים קצת בשקט.

בגיל ההתבגרות קורה משהו משמעותי מאוד. העולם הפנימי של הילד מתרחב. יש יותר מחשבות, יותר רגשות, יותר שאלות על הזהות שלו, יותר השוואות לאחרים ויותר רצון לעצמאות. כל אלה גורמים לרבים מהמתבגרים לחפש יותר פרטיות, והחדר הופך להיות המקום שבו הם יכולים לנשום בלי שמישהו ישאל אותם מה קרה.

זאת הסיבה שלא כל הסתגרות צריכה להדליק מיד נורה אדומה.

אבל גם הדאגה של ההורים אמיתית

לפעמים אני מרגישה שאנחנו מדברים הרבה על מה שעובר על המתבגר, ושוכחים לדבר על מה שעובר על ההורים שלו.

זה לא פשוט לראות את הילד שעד לפני כמה שנים היה מחפש אתכם בכל רגע, ופתאום להרגיש שאתם כבר לא יודעים איך נראה היום שלו. יש הורים שמתארים תחושה של אובדן. אחרים מספרים שהם מתגעגעים לילד שפעם היה מתיישב לידם במטבח ומספר בלי סוף על כל מה שקרה.

זאת תחושה טבעית.

ההורות משתנה בדיוק כמו שהמתבגר משתנה, ואף אחד לא באמת מלמד אותנו איך עושים את המעבר הזה.

מתי כדאי לעצור ולשים לב?

לא הייתי מסתכלת רק על הדלת הסגורה

הייתי שואלת שאלות רחבות יותר

האם הוא עדיין נפגש עם חברים?

האם הוא ממשיך ללכת לבית הספר?

האם הוא אוכל, ישן ומתפקד כמו בעבר?

האם הוא עדיין מוצא הנאה בדברים שפעם אהב? (זה בסדר אם פחות)

והאם אתם מזהים שינוי משמעותי במצב הרוח שלו שנמשך לאורך זמן?

כשמסתכלים על כל התמונה, הרבה יותר קל להבין אם מדובר בצורך טבעי בפרטיות או במשהו שמבקש מאיתנו להתקרב.

איך שומרים על הקשר גם כשהדלת סגורה?

הרבה הורים מרגישים שהם חייבים לעשות משהו. הם דופקים שוב ושוב על הדלת, מבקשים מהמתבגר לצאת, מנסים לפתוח שיחה בכל פעם שהוא יוצא לרגע מהחדר. אני מבינה את הצורך הזה, אבל לא פעם הוא משיג את התוצאה ההפוכה.

אני מאמינה שהמטרה שלנו היא לא לגרום למתבגר להיות פחות בחדר. המטרה היא לגרום לכך שגם כשהוא יוצא ממנו, הוא ירגיש שנעים לו להיות איתנו.

לפעמים זה מתחיל בדברים קטנים. לדפוק לפני שנכנסים. ללמד גם את האחים לדפוק לפני שנכנסים. לכבד את הפרטיות שלו. להזמין אותו לשבת איתכם בלי לכעוס אם הוא מסרב. למצוא רגעים שבהם קל יותר לדבר, כמו בנסיעה משותפת או בזמן שמכינים יחד משהו לאכול.

דווקא כשהמתבגר מרגיש שלא רודפים אחריו, הרבה פעמים הוא בוחר להתקרב מעצמו.

מתבגר יכול לרצות להיות לבד. אבל הוא לא רוצה להרגיש לבד

זה משפט שאני מזכירה לעצמי הרבה, כי יש הבדל גדול בין הצורך בפרטיות לבין תחושת בדידות. אנחנו לא יכולים להחליט בשביל המתבגר מתי לפתוח את הדלת, אבל אנחנו כן יכולים לדאוג שכשהוא יבחר לפתוח אותה, הוא יפגוש בית שמקבל אותו בחיוך ולא בחקירה.

מחשבה אחת לסיום

אולי הדלת הסגורה היא לא השאלה החשובה ביותר.

אולי השאלה החשובה היא מה מחכה למתבגר בצד השני של הדלת

אם הוא יודע שיש שם הורים שלא ויתרו עליו, שלא הפסיקו להאמין בו, ושגם כשהם מודאגים הם ממשיכים לכבד אותו ולשמור על הקשר, יש סיכוי גדול יותר שיום אחד הוא יפתח את הדלת, יתיישב לידכם ויחזור לדבר.

לא כי ביקשתם.

כי הוא ירגיש שבבית הזה באמת רוצים לשמוע אותו.