כשהילד בוחר בדרך שונה מזו שעליה גדל, האתגר הגדול של ההורים הוא לא רק להתמודד עם השינוי, אלא למצוא דרך להמשיך להיות קרובים אליו בלי לוותר על הערכים, הגבולות והזהות של הבית.
כשהילד שלנו משנה את אורח החיים שעליו גדל, השינוי אף פעם לא נשאר רק אצלו. הוא נכנס הביתה, פוגש את השבתות והחגים, את האחים, את הכללים שהיו ברורים במשך שנים ובעיקר את הלב של ההורים.
פתאום דברים שפעם היו מובנים מאליהם כבר אינם כאלה. הלבוש משתנה, התפילה אולי כבר לא חלק מהיום שלו, הוא מבקש דברים שלא היו מקובלים בבית, החברים משתנים ולפעמים גם השפה, השעות וההתנהלות כולה נראות אחרת.
עבור ההורים זה יכול להיות מטלטל מאוד. מצד אחד יש רצון לשמור על הדרך, על הערכים ועל הבית. מצד שני עומד מולם הילד שלהם, והם מרגישים שכל תגובה לא נכונה עלולה להרחיק אותו עוד קצת.
דווקא בתקופה שבה כל כך הרבה דברים משתנים, הקשר עם ההורים יכול להיות אחד הדברים היציבים ביותר שנשארים בחייו של הילד.
לשמור על הקשר לא אומר לוותר על מי שאתם, ולא אומר להסכים עם כל בחירה שלו. זה אומר ללמוד איך להחזיק יחד שני דברים שיכולים להרגיש סותרים: את הערכים שלכם ואת הילד שלכם.
אל תהפכו כל מפגש לשיחה על השינוי
כשאנחנו דואגים, אנחנו מתחילים לראות את הדאגה בכל מקום.
הוא נכנס הביתה ואנחנו מסתכלים מה הוא לובש. הוא יוצא ואנחנו רוצים לדעת עם מי. הוא מתיישב לאכול ואנחנו מנצלים את הרגע כדי לדבר איתו על המסגרת. הוא מספר משהו קטן, ואנחנו מיד מנסים להבין מה זה אומר על המצב שלו.
לאט לאט הילד עלול להרגיש שכבר אי אפשר פשוט להיות ליד ההורים.
כל מפגש הופך לבדיקה, כל שיחה מקבלת משמעות וכל רגע נעים עלול להסתיים בעוד ניסיון לשכנע אותו להשתנות.
לכן חשוב מאוד להשאיר בתוך הבית אזורים שבהם לא מטפלים בו.
לדבר איתו על הדברים שמעניינים אותו. לצחוק איתו. לבקש ממנו עזרה. להכין לו משהו שהוא אוהב. לצאת איתו לנסיעה. להתעניין במה שקורה בחיים שלו גם כשזה לא קשור בכלל לדת או למסגרת.
הילד צריך להרגיש שאתם עדיין רוצים לפגוש אותו, ולא רק את השינוי שעובר עליו.
אל תדרשו ממנו לבחור בין עצמו לבין המשפחה
נער שמשנה את אורח חייו נמצא לפעמים בעצמו בתוך בלבול גדול. הוא מנסה להבין מי הוא, למה הוא שייך, במה הוא מאמין ואיך הוא רוצה לחיות.
אם בתוך התהליך הזה הוא מקבל מהבית מסר שאומר, במפורש או בעקיפין, "כדי להיות חלק מאיתנו אתה צריך להיות כמו שהיית", הוא עלול להרגיש שאין לו דרך להישאר קרוב מבלי לוותר על עצמו.
אפשר לומר שאנחנו לא מסכימים.
אפשר לומר שקשה לנו.
אפשר להחזיק כללים בבית.
אבל חשוב מאוד שהשייכות למשפחה לא תהפוך לפרס שהוא מקבל רק כשהוא עומד בציפיות שלנו.
ילד צריך לדעת שהמקום שלו בלב ובמשפחה אינו עומד למבחן בכל פעם שהוא עושה בחירה שאנחנו לא מסכימים איתה.
תפרידו בין הילד לבין הבחירות שלו
כשכואב לנו, ההפרדה הזאת קשה מאוד.
אנחנו רואים לבוש שמפריע לנו, התנהגות שאנחנו לא מקבלים או בחירה שמנוגדת לערכים שלנו, והכול מתערבב יחד.
אבל הילד הוא הרבה יותר מסך הבחירות שהוא עושה בתקופה מסוימת בחייו.
הוא עדיין הילד המצחיק שלכם. הרגיש. העקשן. זה שאוהב אוכל מסוים, שיש לו לב טוב, שכיף לדבר איתו על דברים מסוימים ושיש בו תכונות שאתם אוהבים מאז שהיה קטן.
חשוב להזכיר גם לעצמנו את הדברים האלה.
כי אם כל מה שנראה כשנסתכל עליו יהיה מה השתנה בו, גם הוא ירגיש את זה.
גבולות בבית עדיין חשובים
שמירה על הקשר אינה אומרת שהבית צריך לוותר על הזהות שלו.
בבית דתי או חרדי יש אורח חיים, ויש דברים שמשפיעים על כל בני המשפחה. לכן בהחלט יכולים להיות כללים שההורים מבקשים לשמור עליהם בתוך המרחב המשפחתי.
אבל יש הבדל גדול בין גבול שמטרתו לשמור על הבית לבין גבול שמטרתו לגרום לילד לחזור להיות מי שאנחנו רוצים שיהיה.
לפני שאתם מציבים גבול, כדאי לשאול:
- האם הדבר הזה משפיע בפועל על שאר בני הבית?
- האם מדובר בנושא של בטיחות או מוגנות?
- האם זהו כלל שאנחנו באמת מסוגלים לעמוד מאחוריו לאורך זמן?
- האם הדרך שבה אנחנו מציבים אותו מכבדת את הילד?
- האם הגבול הזה שומר על הבית, או שהוא בעצם ניסיון לשלוט בחיים שלו?
ככל שהילד גדל, יש יותר תחומים שבהם לא נוכל לבחור במקומו. זה לא תמיד קל לקבל, אבל מאבק על דברים שכבר אינם בשליטתנו עלול לעלות במחיר כבד בקשר.
אל תשתמשו באהבה ככלי לשינוי
לפעמים מתוך כאב גדול הורים אומרים דברים כמו "אתה הורג אותנו", "אחרי כל מה שעשינו בשבילך" או "אם היית אוהב אותנו לא היית עושה לנו את זה".
מאחורי המשפטים האלה נמצא בדרך כלל כאב אמיתי מאוד. אבל הילד עלול לשמוע משהו אחר לגמרי: שהאהבה שלו להורים נמדדת לפי הבחירות הדתיות שלו, או שהוא אחראי לרווחה הרגשית שלהם.
אפשר לשתף בכאב בלי להעמיס אותו על הילד.
אפשר לומר:
"קשה לי לראות את השינוי הזה כי הדרך הזאת מאוד חשובה לי, אבל אני לא רוצה שהכאב שלי יגרום לך לחשוב שאני אוהבת אותך פחות."
זה משפט שמאפשר להורה להיות אמיתי בלי להפוך את הילד לאחראי לרגשות שלו.
תשמרו על הכבוד שלו בתוך המשפחה
כאשר ילד משנה את אורח חייו, השינוי עלול להפוך מהר מאוד לנושא משפחתי.
סבא שואל. דודה מבחינה. אחים מדברים. מישהו רוצה "לדבר איתו". מישהו אחר בטוח שהוא יודע בדיוק מה צריך לעשות.
ובתוך כל זה עומד נער שהחיים שלו הופכים לנושא שיחה.
כדאי מאוד לשמור על הפרטיות והכבוד שלו.
לא כל בן משפחה צריך לדעת הכול. לא כל אדם שמציע לדבר איתו צריך לקבל רשות לעשות זאת. ובוודאי שלא נכון לנהל שיחות על מצבו לידו כאילו הוא אינו בחדר.
גם אם אתם זקוקים להתייעצות, בחרו בקפידה עם מי אתם משתפים ולשם מה.
אל תשכחו לומר את הדברים הטובים בקול
בתקופות מורכבות השיח בבית מתמלא בקלות במה שלא עובד.
למה חזרת מאוחר?
למה אתה לא קם?
מה קורה עם המסגרת?
למה אתה לבוש ככה?
עם מי היית?
ואז הילד יכול לעבור ימים שלמים בלי לשמוע מההורים דבר אחד טוב על עצמו.
אל תניחו שהוא יודע.
אם ראיתם משהו טוב, תגידו אותו.
"היה לי כיף לשבת איתך."
"ראיתי איך עזרת לאחיך, זה ממש ריגש אותי."
"אני אוהבת את חוש ההומור שלך."
"תודה שבאת איתנו."
אלה לא מניפולציות שנועדו לקרב אותו לדת. אלה תזכורות לכך שאתם עדיין רואים את האדם השלם שנמצא מולכם.
אל תפחדו מקשר טוב
יש הורים שחוששים שאם יהיה לילד נעים מדי בבית, הוא יבין שהם מקבלים את הדרך החדשה שלו.
אבל קשר טוב אינו פרס על התנהגות טובה.
הוא הבסיס של מערכת היחסים בין הורה לילד.
אפשר שהילד ידע היטב מה דעתכם ובכל זאת ירצה לשבת איתכם לקפה. אפשר לא להסכים על שבת ועדיין לצחוק יחד. אפשר לכאוב את הבחירות שלו ועדיין לחבק אותו כשהוא נכנס הביתה.
המסר אינו "לא אכפת לנו מה אתה עושה".
המסר הוא "גם כשאכפת לנו מאוד, אנחנו לא מפסיקים להיות ההורים שלך."
תשאירו דלת פתוחה לשיחות אמיתיות
כשילד יודע שכל דבר שיספר יהפוך מיד להרצאה, ויכוח או ניסיון להחזיר אותו בתשובה, הוא ילמד מהר מאוד מה לא לספר.
אם אתם רוצים שהוא ימשיך לשתף אתכם, הוא צריך לגלות שאפשר לדבר איתכם גם על דברים שקשה לכם לשמוע.
זה לא אומר שלא תגיבו לעולם. לפעמים בהחלט צריך להגיב.
אבל לא חייבים לעשות זאת באותה שנייה.
אפשר להקשיב. לשאול כדי להבין. להגיד תודה שסיפר. לחשוב. ורק אחר כך לבחור אם בכלל נדרשת תגובה.
לפעמים היכולת של הורה לשמוע דבר שקשה לו בלי להתפרק מול הילד היא בדיוק מה שמאפשר לשיחה הבאה לקרות.
גם ההורים צריכים מקום לכאב שלהם
לשמור על הקשר לא אומר שההורים צריכים להעמיד פנים שהכול בסדר.
מותר לכאוב. מותר לפחד. מותר להתאבל על חלומות שהיו לנו לגבי הילד ולגלות שקשה לנו לקבל את המציאות החדשה.
אבל כדאי למצוא לכאב הזה מקום שאינו הילד עצמו.
בן או בת הזוג, אדם קרוב שאפשר לסמוך עליו, הדרכת הורים או איש מקצוע יכולים להיות המקום שבו אפשר לדבר בחופשיות על הפחדים, הכעסים והבלבול.
ככל שלהורים יש מקום לעבד את מה שהם עוברים, קל יותר לפגוש את הילד בלי שכל הכאב יישפך עליו בכל מפגש.
הקשר שאתם בונים היום חשוב גם למחר
אנחנו לא יודעים תמיד איך ייראו החיים של הילד בעוד שנה, חמש או עשר שנים.
אנחנו לא יכולים לשלוט בכל הבחירות שהוא יעשה, וגם לא לדעת מראש לאן תוביל הדרך שלו.
אבל יש דבר אחד שעליו יש לנו השפעה גדולה מאוד: איזה בית הוא יזכור שהיה לו בתקופה הזאת.
האם הוא יזכור בית שבו כל כניסה בדלת לוותה במתח, או בית שבו היו גבולות ומחלוקות אבל גם מקום עבורו?
האם הוא ירגיש שהוא יכול להתקשר כשהוא מסתבך?
האם הוא יבוא כשקשה לו?
האם הוא ידע שגם אחרי תקופה של ריחוק אפשר להתקרב?
שמירה על הקשר אינה פתרון קסם ואינה מבטיחה מה הילד יבחר בעתיד. היא פשוט משאירה ביניכם דרך פתוחה.
ולפעמים, בתוך תקופה שבה כל כך הרבה דברים אינם בשליטתנו, הדרך הפתוחה הזאת היא אחד הדברים החשובים ביותר שאנחנו יכולים לשמור עליהם.
הילד יכול לשנות את הלבוש שלו, את המסגרת שלו ואפילו את הדרך שבה הוא בוחר לחיות. הוא לא צריך לאבד בדרך גם את המקום שלו אצלנו בלב.